אין לי הרבה זיכרונות מהילדות, אבל זיכרון אחד מגיל שמונה או תשע נשאר איתי לאורך השנים.
על הקיר בבית של סבתא שלי היו תלויות תעודות התנדבות רבות. יום אחד היא אמרה לי:
“מיכל, בואי איתי.”
נסענו לביתה של אישה עיוורת וקראנו לה ספר.
אני כבר לא זוכרת איזה ספר זה היה — אבל אני זוכרת את ההתרגשות. את התחושה שאפשר לעשות משהו קטן שבאמת נוגע במישהו אחר.
בלי להבין זאת אז, המפגש הזה נשאר איתי במשך החיים.
במשך השנים התנדבות תמיד הייתה חלק טבעי מהחיים שלי.
עם בעלי הופענו כקוסמים בבתי חולים, עם הילדים חילקנו ערכות ועזרנו בפרויקטים שונים בקהילה.
יום אחד חברה סיפרה לי על פרויקט תחפושות לכיסאות גלגלים ברעננה. נסעתי מחיפה להכין תחפושת וחזרתי הביתה מרוצה מאוד.
אבל בבית חיכתה לי שיחה שלא אשכח.
“אמא, את נוסעת עד רעננה כשיש פה ילדים בחיפה שלא יכולים להגיע?”
עניתי לה:
“אוקיי. שנה הבאה יהיה גם בחיפה.”
כך התחיל פרויקט “תחפושות מתגלגלות”.
בהתחלה היו רק כמה מתנדבים צעירים ומשפחות שהצטרפו דרך הרשתות החברתיות. מהר מאוד הבית התמלא בבדים, צבעים, קרטונים ורעיונות — וגם בתי ספר שלמים התחילו להצטרף לעשייה.
אני לא לוקחת כמובן מאליו את התמיכה של המשפחה שלי לאורך השנים.
הפרויקטים השתלטו לא פעם על הבית, וגם דרשו לא מעט השקעה אישית וכלכלית.
באחת השנים, כשכבר לא היה מקום לזוז בין התחפושות והחומרים, דניאל בעלי חייך ואמר לי:
“תחשבי על זה כמו חוג שנתי.”
עם השנים המעגל הלך והתרחב.
ילדים, משפחות, בתי ספר וקהילות הצטרפו לעשייה — ובהמשך גם חברות וקבוצות שהגיעו לארץ וביקשו לקחת חלק בפעילות עם משמעות אמיתית.היום סדנאות ההתנדבות שלנו מתקיימות גם עבור עובדים, קבוצות ותיירים, ובזכותן אנחנו מצליחים להמשיך ולסבסד פעילויות התנדבות לילדים בקהילה.
באחת מסדנאות ההתנדבות לילדים צעירים ישבתי עם רון, ילד בן ארבע, והכנו פרחים לקשישים עריריים.
אמא שלו הסבירה לו:
“אנחנו מכינים פרח אחד בשבילך, ופרח אחד לתת לסבא שאין לו נכדים.”
בהתחלה רון ממש התנגד.
“למה שאני אתן למישהו אחר?”
אבל תוך כדי היצירה יכולתי לראות משהו משתנה בו.
הוא התחיל לשאול שאלות, לחשוב, להתרגש.
יכולי לראות את המבט משתנה ואת העיניים שהחלו לנצוץ
ובסוף — הוא הגיש לי שני פרחים. גם את זה שהכין לעצמו.
זה היה רגע שלא אשכח.
פתאום הבנתי שהתנדבות בגיל צעיר היא הרבה מעבר ל”לעשות מעשה טוב”.
זו דרך לעזור לילדים לגלות אמפתיה, ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות.
אחרי אותם מפגשים התחלתי לקרוא ולחקור יותר לעומק.
גיליתי מחקרים רבים שמראים עד כמה חוויות של התנדבות ואמפתיה בגיל צעיר יכולות להשפיע על ילדים — מבחינה רגשית, חברתית ואפילו בריאותית.
אבל יותר מהמחקרים עצמם, ראיתי את זה קורה מול העיניים.
ראיתי ילדים מסרבים לצאת להפסקה כדי להספיק להכין עוד פרח.
ראיתי ילדים מתרגשים כשהבינו למען מי הם יוצרים.
וראיתי איך מעשים קטנים יוצרים שינוי אמיתי — גם אצל הילדים עצמם וגם בסביבה שלהם.
היום כל פרויקט במיזם נבנה מתוך מחשבה אחת פשוטה:
איך יוצרים לילדים הזדמנות אמיתית להשתתף, לעזור ולהרגיש שהם יכולים להשפיע?
לכן אנחנו משתדלים ליצור פרויקטים:
חלק גדול מהפרויקטים נולדו מתוך צרכים שעלו מהשטח — מבתי חולים, בתי ספר, משפחות וקהילות.
כך נולדה גם Joy Train, שנוצרה מתוך בקשה אמיתית לפעילות שתשמח ילדים לאורך כל השנה.
בשנה האחרונה התחלנו גם לחלק ערכות יצירה לצהרונים, מסגרות קהילתיות ומקלטים בעת חירום — כדי לאפשר גם לילדים שנמצאים במצבים מורכבים לקחת חלק ביצירה, התנדבות ותחושת שייכות.
אנחנו חולמים להמשיך להרחיב את מעגל הילדים, המשפחות והקהילות שלוקחים חלק במיזם.
בין הרעיונות שנמצאים כיום בתהליך:
כי לפעמים דווקא רגע קטן בילדות יכול להשאיר חותם לכל החיים.
בברכה
מיכל בן שבתאי מנהלת מיזם חל"ק
